כלוב של זהב - לגברים שבבית

כמה ביום יום השוטף והלחוץ - אנחנו חולמים על יום-יומיים או שבוע בבית,
פשוט בלי לעשות כלום... פשוט להיות בבית ולא לעשות כלום רק לקרוא  ולאכול,
ולאכול ולקרוא, ולהסתלבט.

צימר בבית...!!

והנה זה בא...

בידוד כפוי או מרצון, ויש לך את כל הזמן שבעולם. איזה כייף! עם המשפחה,
בלי התחייבויות, עם אחלה הסבר למה אתה לא זז מהבית...

אז מה לא בסדר? למה אנחנו לא נהנים מכל רגע? מי אשם? הילדים שמרעישים?
האישה אשר נתת עמדי? 

ראשית כל, כנראה שאנחנו אוהבים לדמיין ולחלום איך נסתלבט ולא נעשה כלום,
אבל בפועל אי עשייה מתמשכת לא טובה לנו. נכון, יש בעיה בלחץ היומיומי.
אבל יש ערך גדול לעבודה, לעשייה, להשקעה שלנו במה שאנחנו עושים, עם כל העייפות שהיא מביאה.

שנית, כנראה שגם מנוחה צריך לדעת או לפחות לנסות לנהל.
סדר יום גמיש אך מובנה. חלוקה נכונה של הזמן. הקצאת זמן לשיחה מסודרת עם הילדים
ועם האישה שנתת עמדי לברכה. זמן מוגדר לפעילות גופנית. החשיבות נעוצה לא רק במרכיבי הזמן,
אלא בעצם השבת השליטה על זרימת חיינו לידיים שלנו. לא רק להגיב אלא ליזום, לא בלחץ.
לנהל את הזמן בגמישות ובנחת.

שלישית, עכשיו שיש לא מעט זמן, זו הזדמנות להתחיל ולנסות לקבוע לימוד שאולי
רצינו עד היום ולא הצלחנו. גם כאן במנות קטנות ולא קפיצה מעבר ליכולות שלנו.
להתחיל בקטן ולעלות לאט במינון ובאיכות.
יש סיכוי שאחרי הסגר/בידוד/התכנסות - יישאר בידנו משהו קבוע שנוכל להמשיך איתו.
 

בהצלחה לכולנו.

אוהד תירוש