ז' ניסן תש'פ
על מטריה, מזוודה וקורונה | הפסיכולוגית מלכה וגנר
בעיירה אחת היו חודשים ארוכים של עצירת גשמים. רבני העיירה קראו לעצרת תפילה וכל התושבים התכנסו בבית הכנסת להתפלל ולהתחנן על נפשם. היה זה יום חם במיוחד. עננה לא נראתה בשמיים ובבית הכנסת עמדו המתפללים צפופים ומיוזעים . לפתע נכנס יהודי בא בימים ובידו מטריה. כשאלו אותו חבריו לשם מה הוא צריך מטריה ביום חם שכזה הסתכל עליהם בפליאה וענה: הרי אנחנו הולכים להתפלל על גשם...
מספרים על כמה מגדולי ישראל וביניהם החפץ חיים זצ"ל, שהיו להם בגדי חג מוכנים ומזומנים לביאת המשיח. סיפור דומה שמעתי כשהלכתי לניחום אבלים אצל חברתי שישבה "שבעה" על אימה. היא סיפרה כי מאז ומעולם הייתה בירכתי הבית מזוודה קטנה, ישנה, נעולה במנעול . "אמא הייתה לוקחת את המזוודה איתה לכל מקום שנסענו אך המזוודה תמיד נשארה נעולה. כשהיינו שואלים את אמא מה יש בה הייתה מתחמקת מתשובה. רק כשבגרתי היא גילתה את אוזני, כי במזוודה טמונים בגד מהודר ותכשיט יקר בהם היא מתכוונת להתקשט ביום בואו של המשיח". היא אומנם לא זכתה לראות את המשיח בימיה, אך הוא היה איתה בכל רגע ושניה בימי חייה. זה היה מצבה התודעתי. מצב תודעה של קבלת פני משיח.
בפרשת "ויקהל" נאמר: "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה" {שמות, ל"ה, י'}. הביטוי " חכמת לב" חוזר בכתוב מספר פעמים בהקשר של בניין המשכן וביגדי הכוהנים. חוכמת הלב שונה מחוכמת הראש. חוכמת הראש כוללת כישורים קוגניטיביים-שכליים כמו, היכולת להבין, לזכור, לנתח ולהשוות. כישורים אלו הינם מולדים, מתנת שמיים, אם כי בוודאי ניתנים לטיפוח ולפיתוח. חוכמת הלב הינה תוצר של חינוך, חינוך עצמי, ובעיקרה היא תוצאה של עבודת מידות מתמשכת. חוכמת הלב היא היכולת להכיר ולהכיל את צרכיו של הזולת לספק את שהוא נזקק לו לעיתים במחיר של ויתור על נוחותו ומאווייו של הנותן. מרכיב חשוב בחוכמת הלב הוא היכולת לדחות סיפוקים. במונחים של הפסיכולוגיה המודרנית חוכמת הלב היא מה שקרוי אינטליגנציה רגשית {e.q}.
יכולת זו נדרשת מהעוסקים בבניין המשכן – מקום ישיבתו של הקב"ה. בימים אלה סגורים בתי כנסת, בתי מדרש, ישיבות ומרכזי תורה. אנו מסוגרים איש איש בביתו, במשכן המעט שלו.
חסיד אחד שאל את הרב'ה מקוצק: היכן נימצא הקב"ה? ענה לו הרב'ה: "בכל מקום שאליו נותנים לו להיכנס ." אנחנו רוצים בכל מאודנו להכניס את הקב"ה לצל קורתנו. מסתבר שהתנאי הוא "חוכמת הלב". מעבודת המשכן למדנו, שהקב"ה ניכנס למקום שבוניו הם חכמי לב.
חוכמת הלב היא היכולת להביא עצמנו למצב תודעתי נכון, מדויק. תודעה המתאימה לצרכי האנשים הסובבים אותנו. אם בימים כתיקונם אלה אנשים רבים איתם אנו נפגשים בכל תחומי חיינו, היום, במצב הנוכחי , חזרנו הביתה ואלה בעיקר ואולי רק, בני המשפחה שלנו.
כשהיו ילדי קטנים אנשים שאלו אותי, בעיקר לפני פסח: "הילדים שלך עוזרים בבית"? "לא" הייתי עונה, "הם לא עוזרים... אנחנו כולנו עושים פסח ביחד". מאוחר יותר, כשהם גדלו, כשהיו שואלים אותי: אם הילדים עוזרים לפסח הייתי עונה: "לא,.. אני עוזרת להם".
בתפקידנו כאימהות אנחנו נוטות לחשוב שכל עבודות הבית וכמובן, ההכנות לפסח הן באחריותנו. וכאשר הילדים "עוזרים" הם ילדים טובים וכאשר הם לא עושים זאת, או לא עושים זאת ברצון, אנו מתוסכלות, מאוכזבות ומרירות. נכון הוא שניהול הבית הינו אחריות הורית. אחריות זו מורכבת ממשימות רבות. הראשונה והחשובה במשימות אלה היא הכנת ילדינו לחייהם כבוגרים. איתנו הם נמצאים פלוס מינוס 20 שנה. יש להם בעז"ה עוד 100 שנה להתנהל בכוחות עצמם. תפילתנו שהם יעשו זאת בהצלחה. התנאי הנידרש למילוי שליחותו של אדם בעולם הוא עמידה באחריות. לכן, האחריות שלנו היא ללמד אותם אחריות מהי. כדי לעשות זאת, לא די בכך שהם עוזרים. עליהם לפתח תודעה של שיתוף וערבות הדדית. תודעה של "כולנו בסירה אחת" .
שימו לב, מה היא מהותו של משבר קורונה שבעיצומו אנחנו נמצאים עכשיו.
כשעמדתי להיכנס למעלית שבבניין מגורי ראיתי את אחת השכנות הצעירות מחטאה במטלית את פאנל הלחצנים. שכנה אחרת שאלה אותה "תגידי את בקבוצת סיכון?" תשובתה הייתה: "עם ישראל בקבוצת סיכון". כולנו מבינים היום כי אמצעי הזהירות בהם אנו נדרשים לנקוט: שטיפת ידיים, הסתגרות בבתים, נועדו בעצם להגן לא רק על בריאותנו אלא גם ובעיקר על בריאותם של אחרים. בחור ישיבה היושב בבידוד ברחוב סורוצקין בירושלים מגן על חייו של קשיש ברעננה. זוהי הזדמנות נהדרת ללמד את ילדינו אחריות הדדית מהי. זה לא מצב שביקשנו אבל נוכל לנצל אותו לצמיחה.
התרבות המערבית שחדרה בצעדי ענק למחוזותינו חרתה על דיגלה: "אני במרכז". "אני" "שלי" "בשבילי" "מה יצא לי מזה" ?הם מוטו שכיח בשיח היומיומי. הסביבה והאנשים שבה נועדו לשרת אותי. כאשר זה לא קורה, כי זה שלידי מצפה לאותו דבר, אני נעלב, פגוע וכועס. זוהי תרבות ה"מגיע לי" שטומנת מלכודת לנו ולילדינו עימנו.
הבית היהודי אמור לחנך להיפך הגמור מזה. הבית היהודי הוא בית של נתינה.
כולנו מכירות את דבריו הנפלאים של הרב דסלר זצ"ל על הנתינה היוצרת אהבה. אפשרו לילדכם לתת. אתם מלמדים אותם לאהוב ונותנים להם הזדמנות להיות אהובים. היש מתנה גדולה מזו??
אמרסון, סוציולוג אנגלי, אמר כי "התגמול הנעלה ביותר לעמלו של אדם אינו במה שהאדם מקבל עבורו, אלא מה שהאדם נהיה בגללו."
במחקר שנעשה בדיור מוגן יוקרתי בארה"ב, חילקו באופן אקראי דיירים בשתי קומות לשתי קבוצות נפרדות. אלה שהתגוררו בקומה א' קיבלו טיפול מלא. כל דבר שנזקקו לו נעשה עבורם. החל בארגון פעילויות הפנאי וכלה בהשקיית העציצים שבחדריהם. על דיירי הקומה השנייה הוטלה אחריות מסוימת. הם טיפלו בעצמם בעציצים ותכננו בחשיבה משותפת את פעילויותיהם החברתיות. כלומר , ההבדל בין הקבוצות בא לידי ביטוי ברמת האחריות שנדרשה מהם, לחייהם שלהם ולחיי חבריהם בדיור המוגן.
תוצאות המחקר שנמשך לאורך שנה וחצי הראו כי דיירי קומה ב' היו פעילים יותר. סבלו פחות מדיכאונות, והיו ערניים ועליזים יותר מדיירי קומה א'. הם גם דווחו על רמה גבוהה יותר של שביעות רצון מיחס הצוות כלפיהם. ואולם, התוצאה המרשימה ביותר של המחקר הייתה כי אצל אנשים עם אותם מדדים בריאותיים התחלתיים, שיעור ההישרדות של המתגוררים בקומה ב' היה גבוה כפליים מזה של חבריהם בקומה א'. פעולות פשוטות אלו, לא רק שיפרו את איכות חייהם אלא אף האריכו אותם.
חשבתן כי כאשר אתן חוסכות מאמץ מילדיכם אתן אימהות טובות יותר? אתן עושות עמהם צדק? בדיוק להפך. הזדמנות לעשיה, לתרומה וללקיחת אחריות לא רק מייצרת שמחה וחיות, היא גם מייצרת בריאות של ממש. בריאות של גוף ושל נפש.
זוהי "חוכמת הלב" החוכמה לתת לזולת לא רק את מה שהוא רוצה אלא בעיקר את מה שהוא צריך. רוצות ילדים מאושרים? העניקו להם תחושת משמעות. איך מעניקים משמעות? ע"י מתן הזדמנות לתרומה.