ט"ו בשבט מגלה לנו את עושר הפירות שה' נותן לנו בארצנו * זה הזמן ללמד את הילדים על הטבע הארץ ישראלי – לא דרך המחשב או החלון, אלא לצאת, למשש, להריח, לנשום! * דברי תורה וסדר ט"ו בשבט משפחתי – להדפיס וליהנות יחד
בט"ו בשבט מתחילה שנה חדשה לפירות האילן. בגמרא וברש"י מבואר שההתחלה החדשה מוגדרת על פי השלב הייחודי שמתרחש כעת בטבע: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה". בימי החורף, הגשם מרווה את האדמה. כעת, כששלב הגשמים עבר ברובו, מתרחש תהליך של צמיחה מחודשת – עליית השרף באילנות. יחד עם תהליך הצמיחה הזה מגיעה חנטת הפירות.
למעשה, ט"ו בשבט הוא נקודת מעבר מיוחדת שבה התהליכים הסמויים השקטים נמצאים לקראת סיומם, ומתחיל שלב חדש: חומרי החיים הפנימיים מתחילים לגדול ולצאת אל הפועל – הפירות.
ישנם שני מנהגי הלכה הקשורים לפירות. האחד הוא עיוני – לימוד מיוחד לערב ט"ו בשבט בהלכה, במשנה ובזוהר הקדוש. המנהג השני הוא אכילת מיני פירות. פירות האילן הם עניינו של ראש השנה הזה, ולכן מכבדים בהם את היום.
הכרת הטוב דרך הפירות
בתלמוד הירושלמי, במסכת קידושין נאמר:
"ר' חזקיה ר' כהן בשם רב: אסור לדור בעיר שאין בה לא רופא ולא מרחץ ולא בית דין מכין וחובשין. אמר רבי יוסי בי ר' בון: אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק. ר' חזקיה ר' כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת[ה] עינו ולא אכל. רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא."
רבי יוסי קובע שאין לגור בעיר שאין בה גינות ירק, ומסבירים המפרשים שזה בגלל נחיצות הירק למזונות האדם או בגלל מחירו הזול. רבי חזקיה בשם רב עולה קומה ואינו מסתפק בסיבות המעשיות והכלכליות, אלא קובע קביעה ערכית: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת[ה] עינו ולא אכל". ראיית העין אינה להיטות ורכושנות. היא מהווה מודעות לעושר היצירה של הקדוש ברוך הוא. לכן, "עתיד ליתן את הדין... שראתה עינו ולא אכל" – אדם הנחשף לעושר המינים של הירקות והפירות הגדלים בארץ, צריך ליהנות מהם! כלומר, לא להישאר ברובד של הראייה אלא לחוות בפועל, באכילה ובהנאה, את עושר הפירות.
בהמשך, מבואר שרבי אלעזר היה אוסף פרוטות כדי שיוכל לקנות כל מין חדש ולאכלו. על פי פשט הירושלמי, המטרה הייתה ליהנות מעולמו רב המינים של הקדוש ברוך הוא, ולהכיר בכך שהקדוש ברוך הוא יוצר את כל העושר הזה, והוא מקור השפע. רבי אלעזר הקפיד לאכול מכל מין ומין – כדי לראות את הייחוד שבכל פרי ומין, ועל בסיסו להתרגל להודות לה'.
אם כן, באכילת הפירות בט"ו בשבט יש יסוד גדול של הכרת הטוב לה', והכרה בכך שההשגחה עלינו מדויקת – ה' מכין מזון מתאים לכל בריה, ועלינו להודות על כך.
מכאן נוכל גם לגזור עבודה מעשית בבית:
יש להשתדל לחשוף את הילדים למגוון הפירות, הצמחים והירקות שאפשר להביא.
שימו לב! המגוון הזה קיים לא רק על שולחן סדר ט"ו בשבט, אלא קיים בטבע, בחוץ. כשהימים פחות קרים – חשוב לצאת עם הילדים ולראות את מגוון הצמחים, העלים, הנבטים המציצים בתקופה זו לאיטם. ברוך ה', יש לא מעט שטחים פתוחים שבהם אפשר לחוות את הטבע.
הכוונה היא לא לצפות בווידאו ולא לקרוא בספרים, לא לדבר על, אלא לראות, לחוות, להריח, למשש בידיים! לגעת בעלים, ללטף נבטים רכים, להריח פרחים – בחוץ. לא בהסתכלות מהחלון. על גבי זה חווית ראיית פרות ט"ו בשבט וטעימתם תקבל משמעות חיה.
סדר ט"ו בשבט עם הילדים
על אף מה שאמרנו לעיל, שחשוב לחשוף את הילדים לעושר ומגוון הפרות, מילוי השולחן במגוון מרשים של פירות אינו העיקר. זו לא תחרות סלטים ועשיית רושם על האורחים. הילד רגיש וקולט מתי המגוון מכוון לגאווה ועשיית רושם ("שופוני" בלע"ז...), ומתי הוא בא לבטא שמחה והודאה לה' על השפע האדיר שזכינו לו בארץ ישראל, הנותנת פירותיה בעין יפה לבניה השבים אליה.
חשוב להרבות בפירות – מהסיבות הנכונות.
נדגיש שוב את העיקרון שנזכר לעיל, שהוא יסוד חשוב בכלל ובחינוך הילדים בפרט: לא לדבר על, אלא לחוות ולחיות את הדבר. ולכן, בסדר ט"ו בשבט:
א. את הפירות וטעמיהם השונים יש לחוש ולחוות... באכילה!
ב. חשוב לעסוק עם הילדים בהבדלי הטעמים השונים – בחגיגת הטעמים השונים – ולחדד להם איך הקדוש ברוך הוא עשה כל כך הרבה טעמים, שכל אחד יכול למצוא בו את מה שהוא אוהב.
ג. אם הילדים יישנו כבר בסדר ט"ו בשבט של המבוגרים, חשוב לערוך להם מיני-סדר, שבו:
1. מתרשמים מהמגוון הערוך על השולחן – הצורות, הצבעים, הכמות.
2. מברכים בורא פרי העץ ושהחיינו.
3. טועמים מכל דבר.
4. מבחינים בין הטעמים.
5. אומרים העדפות אישיות – "אני אוהב יותר...". מקשיבים להעדפות של אחרים, ולא אומרים "איכס"...
6. מודים לה' על השפע ועל הפרי שהתאים לי במיוחד: תודה ה' על הבננה, תודה ה' על התפוז...
7. אומרים תודה לאימא ואבא שטרחו 