"בן לו היה לי ילד קטן, שחור תלתלים ונבון, לאחוז בידו ולפסוע לאט, בשבילי הגן, ילד קטן..."
שימו לב למסמך הזה- זהו מכתב מאת ראש הממשלה משה שרת, ובו נכתב: "ממשלת ישראל שולחת לך בזאת המחאה על סכום של מאה לירות, לאות הוקרה ועידוד לאם בישראל, אשר ילדה וגידלה עשרה ילדים. יהי רצון ותזכי לגדלם לתורה לעבודה ולמעשים טובים למען המולדת. תחזקנה ידייך" – לא יאומן. משה שרת צעד בעקבותיו של בן-גוריון שאף הוא העניק פרסים, כבוד וייקר לאימהות.
כעבור 60 שנה, המצב בארצנו הקדושה השתנה. אני לא בטוחה ששמעון פרס ישלח מכתב עידוד וחיזוק לאמהות. סולם הערכים השתנה, השאיפות השתנו ואולי גם הטבע האנושי התעמעם.
לרגל "יום המשפחה" פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים בדבר מספר הילדים במשפחה ישראלית. והרי לפניכם הנתונים: 27% מהמשפחות היהודיות הם זוגות ללא ילדים. שכיחותן של המשפחות הערביות עם ארבעה ילדים ויותר עד גיל 17, גבוה יותר פי 2 בהשוואה לשכיחותן בקרב האוכלוסייה היהודית. כשליש מן המשפחות הערביות מונות 6 נפשות ויותר; אחוז גדול פי 3 מאחוז משפחות בגודל זה באוכלוסייה היהודית.
ממוצע הנפשות הגבוה ביותר למשפחה נמצא באזור יהודה והשומרון (4.6 נפשות למשפחה) גבוה כמעט פי 1.5 מזה של מחוז תל אביב.
משפחה ישראלית מהפרסומות היא משפחה עם 2-3 ילדים, קטנה, קומפקטית מצטלמת מצוין. אולי זאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אולי זאת השנה המעובּרת בה אנו נמצאים שגרמו לי לחשוב על הכמיהה לילדים. שאיפה שבעבר הועלתה על נס והיום היא... בואו נגיד... לא כל-כך באופנה...
בתהליך הברור שלי פניתי לחברה יקרה שעברה אין-ספור הפריות, הפלות, בדיקות ואכזבות עד שזכתה בשתי בנות מתוקות. היא תארה בפני את הרצון להביא חיים. ואמרה שהרצון ללדת הוא עוד עמוק יותר מהרצון לחיות. כמו שאומרת רחל אמנו בספר בראשית: "ואם אין, מתה אנכי". עוד יותר משאנחנו רוצים לחיות, אנחנו רוצים להביא חיים. אנחנו מוכנים בקלות לחרף את נפשנו למען ילדינו. כמאמר סבתא זצ"ל: "כפרה עליך" [שם. שם]. במהלך הטיפולים, זוגות משקיעים את מיטב כספם, מוסרים את גופם ואת נפשם בתפילה לילד.
נדמה לנו שהרצון החזק ביותר בנפש הוא הרצון לחיות. אך האמת היא שהרצון לחיות הוא רק פועל יוצא של רצון גדול וכולל ממנו- הרצון להחיות. הולדת ילדים היא ההתחברות אל הדורות הבאים כולם. השמחה בכל תינוק שנולד, היא שמחה טבעית, פשוטה, זורמת. שמחה שנובעת ממקום פנימי מאוד, מתקווה, מאמונה בעתיד, מחיבור אל הנצח.
אחרי שהפיצפון נולד אנחנו רתומים לנתינה, קמים בלילה, מטפלים ביום, מחתלים, מניקים, יוצאים לטיול בטבע ומנשקים ללא הרף. הנתינה מזרימה בנו כוחות. הלב מתרחב כתוצאה מהנתינה, הידיים מתארכות, הנפש פועלת. נתינה היא מתנה, מי שנותן נתרם מעצם הנתינה. כך יוצא שגידול ילדים הוא גם גידול עצמנו.
אינני מטשטשת את הקשיים: קשה לכבס-לבשל-לקום בלילה- ללכת לרופא-ללמד-להקשיב-לשחק-ושוב לכבס. ועם כל זאת, הנתינה פותחת את הנקבוביות הנפשיות שלנו. מי שעסוק בנתינה- למשפחה, לקהילה, לעם, למציאות בכלל- זוכה בשמחה ובתחושת סיפוק.
אחת הטענות הפופולאריות הנשמעות מפי הדוגלים במשפחה קומפקטית היא : "באמריקה לא מביאים יותר משני ילדים, זה עולה הון לגדל ילד". למשמע הטענה הזו מיד עולה בראשי ר' אריה לוין זצ"ל. הוא והרבנית גידלו ילדים בימי רעב, רעב אמיתי. ממש לא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש. ובימינו ילד שלא זוכה לחדר פרטי, טאבלט, נעליים ובגדים חדשים מדי עונה ובר-מצווה מפוארת, נחשב חצי-עני ואביון. כשיולדים בהתאם למצב החסכונות בבנק, אפשר בקלות להשתעבד לכסף. במקום שהחיים יהיו הערך העליון שהכסף משרת אותם, הכסף מטפס בסולם הערכים, והחיים הופכים להיות משרתים שלו.
צריך לעשות ברור אישי-זוגי ולגלות שאושר של ילד איננו ארבע סוגי נעליים. הכסף איננו המפתח המרכזי להתפתחות תקינה של אישיות הילד, אלא העיקר אותו צריך הילד נעוץ בצרכים נפשיים. לא בחפצים. משפחה מאושרת אינה תלויה במצב חומרי כזה או אחר, אלא תלויה בחום, באהבה ובמציאות טבעית שאינה מבלבלת את הילד. מה שילד צריך באמת הוא נחת רגשית, אהבה, חיבור לעצמו ושהוא יודע שאוהבים אותו. במקום לקנות לילד עוד רולר-בלייטס אפשר פשוט להיות עם הילד, לשתול שתיל בגינה, להרכיב ביחד עוד פאזל. ילד צריך, יותר מכל צורך חומרי, לחיות עם האחים והאחיות שלו, שרבים, מתפייסים, משחקים וצוברים יחדיו חוויות ילדות מתוקות.
נדמה לי, שחברת השפע בה אנו חיים מבלבלת אותנו, היא מציגה את המשפחה המאושרת כמשפחה קטנה, בלונדינית, שיוצאת לנופש על שפת הים ביחד. הנשיא כבר לא מחלק פרסים לאימהות שהציפורניים שלהן לא עשויות, מפאת הכלים שהן שוטפות בבית. הפרסים ניתנים עבור ערכים אחרים.
נתינה, חיזוק שרשרת הדורות והשמחה הפשוטה בהבאת חיים לעולם- כבר קצת פאסה. זה הזמן להרים את הדגל, להסביר לעצמנו ולאחרים את הערך המופלא שטומנת בחובה המשפחה המורחבת. לשנות את הלך הרוח, לשפר את הסטטיסטיקה...
לתגובות mbshalem@gmail.com