אמא אשמה?!?

אנחנו נותנים לילדינו הרבה יותר ממה שהיה נהוג בעבר, ובאופן מפתיע, ככל שאנו נותנים יותר- אנחנו סופגים יותר ביקורת, וממילא מרגישים יותר אשמים.

הגיעה אלי אימא שמגדלת את ילדיה לבד, בעלה נהרג בתאונה, ויש לה ילד בו 16 שהפסיק ללמוד, לא רוצה לעבוד ומתנהל באופן מופקר למדי.. כששאלתי אותה איך היא מסבירה את ההתנהגות שלו, היא מיד "הודתה" שהיא יודעת שהכול בגללה – כשהיה בן 5 היא כעסה עליו נורא(בעקבות מעשה לא ראוי שלו) והכתה אותו בחוסר שליטה...(כל ההשקעה, כל האהבה,כל הטוב שהרעיפה עליו עם כל הקושי שלה- כאין וכאפס לעומת מעשה זה, כך הדבר הצטייר בעיניה)איך הגענו לכזו חשיבה?

בעבר היה ברור שלא מאשימים את ההורים, היה ברור שאין ביקורת כלפי ההורים. ובימינו ילדים מבקרים את הוריהם, וההורים מצידם מותחים ביקורת על הסבא והסבתא. מה השתנה בתפיסה שגרם לילדים להאשים את הוריהם? מדוע אנחנו מאשימים את הורינו? ומה גורם לנו להאשים את עצמנו כהורים עוד לפני שהאשימו אותנו? כהורים יש לנו טענות ורגשות שליליים כלפי ההורים שלנו, וממילא אנחנו בטוחים שיש זכות לילדים שלנו למתוח ביקורת כלפינו.

אישה אחת הרגישה שאימא שלה ביקורתית כלפיה ושהביקורת מצד אימה החלישה אותה- היא החליטה לא להעיר, ולא להיות בשום פנים ואופן ביקורתית כלפי ילדיה- מפיה יצאו רק דברי שבח והלל לילדיה. והנה, הילדים הנחמדים מתלוננים, ומה בפיהם? "אימא את נורא ביקורתית"!!.-"אני שמינית לעומת אימא שלי"...היא מתקוממת...

אדם הוא יצור נפעל או פועל?

כדי לברר את סוגיית האשמת ההורים, עלינו ראשית להעמיק ולברר מה מניע את האדם? האם האדם מונע ע"י אירועי העבר או שהוא בוחר להתנהל באופן כזה או אחר כדי להשיג מטרות כלשהן.

יש שתי אפשרויות עקרונית של הבנה והתבוננות בשאלת המניע של אדם בהתנהלותו בחייו;
תפיסה ראשונה: האדם הוא יצור סיבתי. כשם שבטבע יש סיבה ותוצאה- כך גם התנהגות של אדם מונעת מגורמים. מדוע הילד בוכה? כי מישהו גרם לו לבכות...למה הילד הזה מתנהג בצורה רעה? כי רע לו. ומי אשם? הסביבה, ההורים, החינוך, המורים, החברים ועוד ועוד. הילד לעולם איננו אשם, התנהגותו הרעה היא ביטוי למצוקה בה הוא שרוי באשמת גורמים אחרים, מישהו אחר אשם, והראשונים שיש לבדוק את אשמתם הם ההורים. עפ"י גישה זאת, הסיבה להתנהגות זו או אחרת נעוצה בגורמים מסביבו או בעבר. אם האדם מתנהל על ידי גורמים, אז כל התנהגותו היא רק תוצאתית ואין לו אחריות על מעשיו.
תפיסה שנייה: האדם איננו מונע ע"י גורמים חיצוניים אלא על-ידי רצונו, הוא בעל יכולת בחירה, האדם מניע את המציאות ולא מונע על ידה. האדם איננו מסובב אלא הוא המסובב. האדם בוחר בחייו, האדם לא פועל "בגלל" אלא "בשביל".
"רחוק רחוק העולם כולו מהכרה זו, הכול חושבים שהאדם ביחס למציאות מושפע ולא משפיע ,אבל הקטנה זו (של ערך האדם) אין לה כל ערך באמת"(הרב קוק אורות הקודש)

האדם בחירי

הטבע כולו מונע ע"י גורמים חיצוניים. המים רתחו כי חיממו אותם, הפרח נבל כיוון שהוא לא קיבל מים, האריה טרף כיוון שהוא היה רעב. שונה מכל שאר הבריאה הוא האדם. לאדם יש זכות בחירה וחופש לבחור בדרך זו או אחרת.
הרמב"ם כותב: "כמו שרצה השי"ת שיהיה האדם בעל קומה,זקופה חזה רחב, ובעל אצבעות – כך רצה שיתנועע וינוח מצד עצמו ויעשה פעולות בבחירתו , ואין דבר המכריחו עליהן ולא מונע אותו מהן" (שמונה פרקים, פרק ח'); "כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו (= הטבע) – ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורים לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך; אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות..." (הלכות תשובה ה' הלכה ד' ) כלומר: האדם יכול לבחור, הוא איננו מונע כשאר הבריאה אלא בידיו ניתן חופש- החופש לבחור.

כמורה הכרתי שתי בנות, האחת לא הייתה נעימה לסביבתה, היא העידה על עצמה שהיא איננה יכולה לאהוב כיוון שמעולם לא קיבלה אהבה. אכן נערה זו גדלה בבית הרוס, מגיל צעיר היא ואחיה עברו למוסדות, האב שיכור והילדים לא ראו הרבה גילויי אהבה בבית... למרבה הפלא לאותה בחורה הייתה אחות. בחורה חייכנית אוהבת ילדים, בעלת חסד ומאור פנים. למרות ששתיהן גדלו באותה מציאת קשה, אחת בחרה להיות טובה והאחרת חשבה שאין לה ברירה אלא לא לאהוב.

לבחור מציאות

אנחנו מרגישים שלעיתים קרובות אנו פועלים כתוצאה מסיבות. "ראיתי דברים שהשפיעו על כל חיי", "אני זוכרת את ההורים שלי רבים והטראומה לא עוזבת אותי", "אני מכה כי ספגתי בבית מכות". צריך לזכור שגם הראייה היא בחירית, גם זיכרון הוא סוביקטיבי. עבור ילדה אחת זיכרון הילדות הוא בית שההורים בו רבים ללא הרף, ועבור אחותה התאומה הזיכרון הוא של מריבות בין ההורים לעיתים רחוקות. כלומר- הזיכרון הוא בחירי, גם הראייה היא בחירית, אחת רואה באִמה את כל המידות הרעות שבעולם, ואחותה רואה באותה אימא את כל המעלות הטובות שבה- הראייה היא בחירית. -עין טובה או עין רעה. תבחר לראות טוב, תראה טוב. עבור ילד אחד ריצה למקלט זאת חוויה מיוחדת, מצחיקה ומרגשת שהוא מספר עליה בעיניים נוצצות, ועבור ילד אחד באותו הבית זאת חוויה נוראית- טראומה לכל החיים. האם המציאות שהם היו בה שונה? לא. ההבדל הוא בבחירה האישית לגבי אופן פירוש החוויה. אמנם הבחירה בשאלת הזיכרון והראייה היא בחירה שאיננה מודעת. אם האדם בוחר לזכור פרטים מסוימים- הוא עושה זאת כיוון שהם משרתים עבורו מטרה מסוימת. אם אתה רוצה להיות מכיר טובה- אתה תזכור פרטים מסוימים, אם אתה רוצה לכסות על הטובה ולהיות כפוי טובה- תזכור פרטים אחרים. יש לנו בחירה לגבי מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו זוכרים ואיך אנחנו מפרשים את המציאות. אם תרצה להרגיש קורבן- תמצא דרך ללקט נתונים שמעידים שאתה קורבן, אם אתה רוצה להרגיש שאתה מוצלח- תמצא בזכות מי.

נולדת להורים הכי טובים עבורך

אנחנו מאמינים בהשגחה פרטית, ואנחנו מאמינים שהקב"ה זימן לאדם את נתוני הפתיחה המדויקים ביותר עבורו, הנתונים שיעזרו לו לבצע את שמוטל עליו בצורה הטובה ביותר. אנחנו נולדים עם יעוד והקב"ה זימן לנו את ההורים המדויקים ביותר למען הגשמת הייעוד הפרטי של כל אחד ואחת. האם אנחנו זוכרים שהקב"ה טוב ומיטיב לבריותיו? "הוא הטיב, הוא מיטיב הוא ייטיב לנו, הוא גמלנו הוא יגמלנו, הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד, לחן לחסד ולרחמים..." [ברכת המזון]. "אין רע יורד מלמעלה", ההורים שנולדנו אליהם אינם טעות מבחינתנו.
אנו מברכים בבוקר "ברוך אתה...שעשני כל צרכי" ומסביר הראי"ה גם החסרונות שלנו, הם חלק מהצרכים שלנו, היכולות שלנו והחולשות שלנו הן מהקב"ה. הצדדים הטובים והפחות נעימים שאנו מקבלים מהורינו- אלו וגם אלו מסוגלים לבנות אותנו. וכשאנחנו כועסים על ההורים שלנו אנחנו בעצם כועסים על ריבונו של עולם, "איך נפלתי בין הכיסאות? ריבונו של עולם איך לא השגחת עלי ונתת לי את ההורים האלה"?

כעס על ההורים

כעס על ההורים נובע מבלבול במחשבה. הרמב"ם אומר שהמידות הן תוצאה של הדעות-
מחשבות, הלכות דעות הם כלומר מידה לא טובה היא תוצאה של שיבוש במחשבה. כעס על ההורים, האשמות כלפי ההורים הם טעות במחשבה. אלו הן המחשבות שצריכות פירוק והרכבה מחדש, המחשבות הן שורש הבעיה ולא הרגשות- הרגשות הן רק הביטוי של המחשבות. כשהמחשבות מיושרות- הרגשות מתיישרים ומותאמים אל המחשבות. רגשות האשמה וכעס כלפי ההורים נובעות מבלבול בדעות.

מצוות כיבוד הורים מסביר המהר"ל, מביאה אותנו לאמונה בהשגחה פרטית. אדם שמכבד את הוריו, מעיד שהוא מאמין בהשגחה פרטית. לא רק השגחה כללית על עם ישראל,על המציאות הכללית אלא השגחה מדוקדקת ומדויקת גם על הפרטים. אם ה' נתן לך את ההורים האלה, משמע שהוא יודע בדיוק מי הם, ויודע שאלו ההורים שיתאימו לך ביותר, הקב"ה טוב- ורוצה בטובתך, ושם אותך בבית הזה שמתאים ביותר לייעוד שלך ולתיקון שלך, האימא שלך היא האימא הטובה ביותר בשבילך והאבא שלך הוא הנכון ביותר עבורך. כעס על ההורים נובע מחוסר אמונה בהשגחה פרטית. לפעמים אנחנו לא רואים איך ההורים שלנו מתאימים לנו, ["הלוואי והייתה לי אימא כמו של נעמי..."] אבל העין שלנו היא עין אנושית, והיא איננה תמיד מסוגלת לראות את העין הטובה של ה'.

אנחנו כהורים משתדלים לעשות את המיטב, (ולא תמיד מצליחים)

לילדים יש יכולת בחירה האם לראות את הטוב ..ויותר מזה,אם להעמיק ולראות איך ה"חסרונות " הם לכתחילה והם טובים עבורי.
כעס נובע מעמדה שיפוטית שהיא עצמה בעיתית ביחס להורים. ברמב"ם בהלכות ממרים פרק ו בהלכות מורא אב ואם כתוב "לא יעמוד במקומו" ואי אפשר לדון אדם עד שתגיע למקומו...

הילד חייב לשמור על מיקומו הנכון ביחס להוריו .(לרדת ממגדל הפיקוח ולחזור למקום שבו ההורים מעליו)

אנחנו רוצים לתת לילדים, לאהוב, להיות רגישים, משתדלים לא להתעצל, להשקיע, לעשות את תפקידנו ביחס לפיקדון היקר שקיבלנו.אם חלילה יש מקרים שהורים מועלים בתפקידם-מפקירים, מתעללים או לא מחנכים , יתנו דין וחשבון ,ככל חטא,כלפי שמיא, ( ועם כל זאת-אומר הרמב"ם " היה אביו רשע ובעל עברות-מכבדו ומתירא ממנו" )אך כאמור, עלינו לדעת שההתנהגות שלנו לטוב או למוטב לא שוללת מהילד את חופש הבחירה שלו. אסור לנו כהורים להיות מונעים מפחד של אשמה "אם תטעי- אם רק תטעי- הנזקים לילדים יהיו בלתי הפיכים!!!"

אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שאנחנו ההורים הכי טובים עבור ילדינו, להפסיק להלקות את עצמנו! אם הייתה מישהי טובה יותר, הקב"ה היה מביא אותה לילדים שלך. ההורים צריכים מצידם לעשות את המקסימום, להתייעץ, ללמוד לקרא, לתקן את מידותיהם, והילד כילד יכול לבחור להודות על הטוב או לכפור בטובה. הילדים צריכים להתבונן איך גם החסרונות במציאות ובהורים גם הם מדויקים להם הם חלק מ "שעשה לי כל צרכי" מתוך כך לבנות בתוכם את המידה שהיא מפתח לכל מידה טובה והיא –הכרת הטוב.