חשיבות ביטוי רגשות אצל ילדים

ביטוי רגשות הוא אחד הנושאים היסודיים בחינוך ילדים*

ילד המבטא את רגשותיו מאפשר התבוננות אל עולמו הפנימי, ומעבר לכך, ביטוי רגשות מחבר את הילד אל אישיותו השלמה. ביטוי רגשות עוזר לילד להתחבר עם רגשותיו, עוזר להם להתמודד עם קשיים ומצוקות, מפתח בילד הבנה לרגשות הזולת וממילא משפר את התקשורת הבין-אישית.
האם אנחנו מאפשרים לעצמנו לבטא את רגשותינו? האם אנחנו מאפשרים לילדינו לבטא את רגשותיהם? לבטא את עולמם הפנימי? האם אנו שואפים שלא תהיה מחיצה החוצצת בין עולמם הפנימי לחיצוני? עלינו לחנך את ילדנו ולומר לו: "דע לך יש לך עולם פנימי עשיר, עולם פנימי עם הרבה גוונים, ואם תהיה מודע אליו, תוכל להופיע כוחות חיים אדירים, תוכל להתמודד בהצלחה".

יש קשר בין יכולתנו להתחבר לרגשותינו ולבטא את עולמנו הפנימי לבין יכולותיהם של הילדים להתחבר עם רגשותיהם.

הפעולה החינוכית המרכזית, בכל הנושאים כולם וגם בנושא הזה, איננה המילים אלא ההזרמה הטבעית בין המחנך והמתחנך. אם אני רוצה שהילד יהיה קשור לתורה, לתפילה לארץ ישראל- אין צורך להכביר במילים, במקום זאת, תחיה את הערכים הללו ותזרים את הערכים הללו אל הילד, חווית החיים היא זו המחנכת באופן משמעותי.

בנושא ביטוי הרגשות, עלינו לברר בראש ובראשונה כיצד אנחנו מבטאים את רגשותינו בבית, האם אני כהורה ואנו כזוג הורים מודעים לרגשותינו? האם אנו מבטאים אותם? האם אנו מכחישים אותם? יחסינו כלפי רגשותינו יתבטא ביחס של הילדים כלפי רגשותיהם.

ומותר ומותר גם לבכות...

לפני כ-25 שנה השתתפתי במוצאי שבת בשיעור של הרב צבי יהודה זצ"ל, הרב לימד בשמחה, בעוז ובגבורה. במהלך השיעור נכנס יהודי ובישר לרב על אדם שנפצע. הרב שמע את הבשורה, עצר את השיעור ופרץ בבכי, הוא בכה וביקש מהתלמידים לומר תהילים, ובכל זמן אמירת התהילים הרב בכה מעומק ליבו, ואחרי שהוא סיים את אמירת התהילים, ואמרו 'מי שברך', הרב חזר לשיעור שוב באותה עוצמה, באותה חיוניות ובאותה השמחה. עמדתי משתומם, נחשפה לפני אישיות שלמה.

הגמרא במסכת חגיגה שואלת- איך ייתכן שמצד אחד כתוב על הקב"ה "במסתרים תבכה נפשי" [ירמיהו י"ג י"ז] ומצד שני נאמר "עוז וחדווה במקומו" [דברי הימים א' ט"ז]- אומרת הגמרא- זה עולם פנימי ועולם חיצוני, ושניהם דבר אחד[חגיגה דף ה' ע"ב].

אם נתבונן על אישיותו המופלאה של דוד המלך, המצביא הדגול, הלוחם ללא חת, נראה כי הוא מעיד על עצמו "והייתה לי דמעתי לחם יומם ולילה" [תהילים מ"ב]. דוד המלך היה ממלא כוסות בדמעות, הכרית שלו הייתה ספוגה בדמעות- זאת אישיות פנימית שלמה. עוז וגבורה אינם סותרים הבעת רגשות בעוצמה, ההפך הוא הנכון. אישיות מלאה, חזקה והרמונית מתבטאת בהכרות עם הרגשות ובהבעתן.

מדוע קשה להורים להתמודד עם הרגשות שהילד מפגין?

למה קשה לנו כשהילד שלנו צועק או בוכה? למה אנחנו מתקשים להתמודד עם ילד עצוב, מתוסכל, מודאג, או כועס? אנחנו בולמים את הרגשות של הילד בהוצאה מן הבית ["צא החוצה ותחזור רגוע"] או ב"שטיפת הפה" מהמילים בכיור, לפעמים ההורים מתמודדים עם הבעת הרגשות של הילד בפתרונות קסמים- "אני אטפל לך בכל הבעיות... אל תצטער- אני אסדר לך את כל הבעיות, אדבר עם המורה/ אקנה לך כדור חדש וכו'".

הסיבה לקושי שלנו בהכלת רגשות הילדים נובעת מארבע סיבות מרכזיות:

1. קשה לנו עם הרגשות של עצמנו, קשה לאימא או לאבא להביע את רגשותיהם ומכאן הם מתקשים להכיל את רגשות הילדים.

2. בושה. אתם בוודאי שמעתם הורה שאומר לבנו: "תתבייש לך, לבכות בשביל חתיכת מסטיק"! אותו הורה גם יתבייש לבכות לעיני ילדו. זכור לי אדם שהתאלמן ואמר לילדיו: "שמשפחה חזקה לא בוכה, אנחנו נתמודד בגבורה" הוא התבייש לבכות וממנו למדו הילדים וגם הם לא הרשו לעצמם לבכות. אבל מדוע להתגבר על הבכי? מה לא טוב בביטוי רגשות? בכי איננו חולשה, בכי מגיע מתוך כוח, בכי משחרר, בכי מרפא.

3. יש הורים הסוברים שהבעת רגשות היא סימן לחולשה, וכדי לחזק את הילד, כדאי למנוע ממנו הבעת רגשות. על פי תפיסה זו אסור להורה שאמור להוות המשענת של הילדים להביע רגשות, עפ"י השקפה זו הילד עלול לאבד את הביטחון בהורים אם הם יעזו להחצין את רגשותיהם. וכשם שאני כהורה "חזק" ולא מביע רגשות, כך ראוי לחנך את הילד להיות "חזק" ולא להתרגש משום דבר, להיות צבר מחוספס וקשוח שלא בוכה גם אם הוא קיבל מכה. ועלינו לברר האם באמת משענת איתנה היא כזאת שאיננה בוכה או נשברת?

4. יש הורים הבולמים כל הבעת רגשות מתוך צורך בהגנת יתר על ילדיהם. כלומר, קשה לי לראות את הילד סובל ואני רוצה לפתור לו את הבעיות. ההורים אינם מסוגלים להכיל את הקושי והמצוקה של הילד והם מנתבים את מאמציהם לניסיון פתרון הבעיה. אם ההורה בקרבו פנימה חושב שאין מקום לרגשות, אם הוא מנסה לפתור כל בעיה ולא לחוות את תחושת החסר - כך הוא ינהג גם עם ילדיו. כאשר לילדה יישבר צעצוע הוא יאמר לה "אל תבכי, נקנה חדש", הילדה שלו מתאבלת על הצעצוע שנשבר לה. היא חווה צער, דבר יקר לה התקלקל. ובמקום להיות איתה במקום ובתחושה שלה- אבא מנסה להשתיק את הבכי והצער. האבא משקף בהתנהגותו את מעמד הנפש האישי שלו ביחס לרגשות בכלל ולרגשותיו האישיים בפרט. יש לשאול, האם הקושי וההתמודדות מפתחות ובונות משהו באישיותו של הילד? האם הוא נבנה מתוך הקושי והכאב? או שחיים ללא התמודדות המלווים בהורים שמפרקים עבורך כל מכשול הם האידיאלים?

כמה טוב היה לו הילד היה יכול לקרא בשם לרגשותיו, לתאר במילים את תחושותיו, זאת תחילת הדרך ליכולת שלו להתמודד עם רגשותיו ולנהל אותם. יש עשרות אם לא מאות של רגשות. לדאבוננו אוצר הרגשות של ילדים רבים מתמצה במילים "שמח", "עצוב" או "כועס". כמה אנחנו דלים בהבעת רגשותינו, עד כמה איננו מודעים אליהם, עד כדי כך שהילדים אינם יודעים כיצד לכנות בשם את הרגש אותו הם חווים.

מודעות לרגשות האישיים מפתחת יכולת מודעות לרגשות הזולת וממילא עוזרת גם בפיתוח תקשורת, אבל עיקר התועלת במודעות לרגשות היא היכולת המאפשרת לילד להתמודד עם רגשותיו. כדאי למצוא את הפנאי, את הכוח ואת השפה כדי לעזור לילדים להביע את רגשותיהם. לעזור לילד לקנות את הקניין של הבעת רגשותיו, הרבה ויכוחים ייחסכו מאיתנו, ובעיקר נעזור לילדים להגיע לאיזון פנימי, שזאת המטרה החשובה ביותר.

למשל, אם הילד חוזר הביתה עם פנים נפולות מכיוון שחברים לא משתפים אותו במשחק, יש להסתכל לילד בעיניים, לגעת לו בכתף, להביע הזדהות, אמפטיה, הבנה, לחזור על תחושותיו של הילד במילים אחרות. האימא יכולה לומר "זה עצוב כשאין עם מי לשחק, אתה בטח מרגיש בודד", היא משקפת את רגשותיו, נותנת לרגש שם, היא איתו, צועדת איתו בקצב של הילד. האימא לא צריכה לנסות לסלק את ההרגשה הקשה של הילד. יש ילד שיחווה את התחושה הקשה למשך חצי שעה, ואחר יישאר בה שבוע. ההורה לא צריך להאיץ בילד, לא לזרז אותו להתאושש מהרגש הקשה. רק להיות איתו, ללכת עם הילד יד ביד. התמיכה של ההורה היא זו שתאפשר לילד להתעודד אחרי שחווה את תחושותיו באופן שלם.

קבלת רגשותיו של הילד מרגיעה ומנחמת, קבלת הרגשות מאפשרת להכיר לילד את עולמו הפנימי, ומכאן צומח הכוח להתמודד עם הקושי. השלב הבא הוא לתת כלים לילד להתמודד עם אותם רגשות בעזרת שיחה וחשיבה משותפת. הרבה פעמים אימהות מנסות להגן על הילד ומתוך כך הן מכחישות ומדכאות את הרגשות שלו.

כהורים תפקידינו איננו לתת פתרונות לילדים אלא לתת להם כוח, וכוח נותנים לילד באמצעות חיבור לרגשות.

ילד אחד נשך חבר לכיתה בהפסקה, המורה שלו שלא היה דמות חינוכית ראויה לחיקוי, הכין שלט ועליו הוא כתב "זהירות ילד נושך" את השלט הוא תלה על צווארו של הילד והעמיד אותו כך למשך שיעור שלם ליד הלוח. הילד לבש ארשת קשוחה, כאילו הדבר אינו נוגע לו כלל. בסוף היום הוא חזר הביתה עם פנים שאינם מביעות דבר, וסיפר לאימא את שארע, והוא נראה אדיש לגמרי. אימא שלו אמרה: "אני במקומך הייתי פורצת בבכי, זה כ"כ משפיל ומעליב..." כאשר האימא פתחה דלת בה הילד יכול להתוודע להרגשתו הפנימית, הילד מיד פרץ בבכי, ושיתף את אמו בהרגשת העלבון במשך שיעור שלם! האימא בחוכמתה אפשרה לילד לחוות את ההרגשה קשה, מכאן אפשר להוביל תהליך של התמודדות..

ומה נעשה עם ילד שקט ומופנם שאיננו משתף אותנו במה שעובר עליו? כדאי לשתף ילדים ובמיוחד ילדים מופנמים ברגשות שלנו כהורים, לא בצורה קיצונית- לא להדאיג את הילד בדאגות שלנו, אבל בהחלט לשתף אותו ברגשותינו בצורה שקולה. אבא יכול לספר לבן שלו מה היה לו בעבודה ולספר לו איך הוא הרגיש, בהמשך אבא שואל את הילד מה אתה מציע לי? איך אתה היית מרגיש? האם היה לך פעם משהו דומה? להתחיל לדבר במושגים של רגשות, הילד נחשף לשפה של רגשות ולומד שמותר לדבר על רגשות, הילד לומד שביטוי רגשות אינה חולשה אלא הכרת העולם הפנימי הקיים בנו.

אפשר גם בשעת ההשכבה של הילד להקריא לילד סיפור ולשאול "למה הילד בציור בוכה"? איך הוא מרגיש? ודרך הציור הילד מתאר את רגשותיו. ממשיכים לשאול ומפתחים דיון ושיחה, נותנים שמות מגוונים לרגשות. [לא רק עצוב ושמח] ושוב מהם הדרכים האפשריות על מנת להתמודד עם אותם רגשות.

הכחשת רגשות

הכחשת רגשות הילד מובילה למספר תוצאות שליליות, תיסכול, רגשות אשמה, חוסר אמון של הילד ברגשותיו וויכוחים עם ההורים. נרחיב על כל אחת מן ההשלכות הללו:

ילד חוזר הביתה, טורק את הדלת, משליך את הילקוט ואומר: "אני לא חוזר ללימודים האלה יותר, המורה שלי סתם חמור מטומטם, נמאס לי ללכת לבית ספר..." . איך ההורים מגיבים? יש הורים שיגידו: "סליחה, סליחה ככה לא מדברים בבית שלנו, את זה אני לא מוכן לשמוע!" הילד חטף סטירה, כי האדם הכי קרוב אליו לא מוכן שהוא ישתף אותו במה שארע לו. הילד חש כאב. ילד שאין לו אפיק להביע את רגשותיו מרגיש מתוסכל.

ילד שבוכה ואבא אומר לו "על זה אתה בוכה? אתה לא מתבייש?" הילד מרגיש שכנראה שהאבא צודק. אם האבא הגדול והחזק אומר שזה לא נכון לבכות כנראה שאני לא בסדר, לא די שאני במצוקה אלא שנוספת מצוקה על מצוקתי- אני לא בסדר.נוספות רגשות אשמה על מצוקתו.

כשילד מגיע עם רגשותיו וההורה אומר לו – לא זה לא בסדר- הילד מתחיל להתרחק מעולמו הפנימי, במקום לעשות עבודה של חיבור, אנו שמים חציצה ומונעים את החיבור בין הילד לבין עולמו הפנימי. הילד יפסיק להאמין ברגשותיו.

כשהילדים מרגישים שאין מי שיכיל את רגשותיהם, הם מתלוננים שלא מבינים אותם, בגיל ההתבגרות השיחות עם ההורים הופכות לוויכוחים, בגיל הצעיר הילד לא יתווכח, הוא פשוט יבכה, או יפסיק לשתף.

הקשה מכל הוא שהילד מרגיש בודד, אין לו את מי לשתף, אין לו עם מי לדבר. הכרחי שילד ירגיש שיש לו עם מי לדבר, הוא זקוק לנו, הוא זקוק לעידוד לחיזוק.