שיעור מיוחד לנשים לקראת ראש השנה
התכווננות לעבודת ה' של האימהות בימים נוראים
(שוכתב ועובד ע"פ שיעור שהועבר בע"פ ע"י הרבנית אפרת טויל)
ראש השנה מתקרב ועימו המחשבה והעיסוק בהכנות הרבות שלנו, הנשים, לקראת החג; הסימנים, התבשילים, עיצוב שלחן החג, קניית בגדים חדשים לבני הבית... ועימן גם המחשבות ואולי הדאגה והתסכול, מה יהיה על מקומה של עבודת ה' הרוחנית שלנו בחג, שעיקרה בתפילות בבית הכנסת ובשמיעת שופר.
איך מגשרים על הפער הזה, בין הרצון להתרומם לכוונות הגבוהות של הימים האלו, לבין המציאות שבה אנו עסוקות בדברים הגשמיים ובטיפול בילדים קטנים?
ראשית, נתבונן במשמעות של ראש השנה:
ראש השנה הוא היום שבו אנו חוזרים לראשית, כדברי הרב חרל"פ: "כי בר"ה, ההוויה כולה חוזרת לנקודתה, להיות באותו מעמד שהייתה בעת התחללותה".
כשם שכוחות החיים של האדם הפרטי מתחדשים בכל שנה ביום ההולדת שלו, כי זהו היום שבו ה' החליט שהנשמה שלו תופיע בעולם, וביום זה מתברר לו תפקידו ויעודו, כך בר"ה מתגלה האור של העולם כולו. האור היותר גדול, מכוח המעמד הקדמון בגן עדן. "אור שבעת הימים" בוקע, כולנו עוברים איתחול, חוזרים לנקודת האדם הראשון.
בראש השנה הקב"ה ברא את האדם ומתוך כך בחר בעם ישראל, שיחיו ויפיצו את מגמת העולם, ע"י התורה שתתגלה באמצעותם. האור הזה, שהאיר לראשונה בגן עדן, בוקע ומורגש ומופיע לכל אחד, גם למי שלא התכונן, גם למי שלא האיר את אור הדעת ולא פגש את הלימוד שמאחורי הדברים האלה.
בראש השנה כל ההוויה חוזרת לשורשה וממליכה את ה' עליה. ומתוך כך אנו חוזרים ומתוודעים לטהרה ולנקיות שהיו לפני כבלי החטא, למצב של עדן הנשמות, שבו הגוף מזוכך ומואר באור הנשמה.
עבודת היום של ר"ה היא התפילה והשופר:
איך מתוודעים לנקודת הראשית? עובדים על התודעה.
מתפללים: מלכויות, זיכרונות ושופרות. באמצעות פסוקי התורה, הנביאים והכתובים בונים את הנפש החפצה להגיע למדרגת ההתחלה הזו.
המילה 'חיים' חוזרת פעמים רבות בתפילה ומבטאת את עניינו של החג. לפי הרמב"ם "האדם לא יקרא חי אלא במובן שהנפש השכלי מצוי בו". כלומר, האדם נקרא חי רק כאשר הוא חי את הנשמה שלו.
"זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים, למענך אלוקים חיים". הרב אלישע וישליצקי זצ"ל נהג לומר – החיים למענך – כל מגמת החיים זה להיות למענך, זכרנו לחיים משמעותיים, שנזכה להתמקד בחיים הנשמתיים שלנו.
"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
בר"ה מדגישים את משמעות החיים, נפתחים להבין איך החיים שלנו צריכים להיות לאור מה שה' רוצה מאיתנו, שמגמת הטוב תופיע ותנצח את מגמת הגוף והחומר.
שומעים תקיעת שופר: שופר הוא כלי פשוט ובלתי אמצעי. הצינור הישיר לרבש"ע. בשמיעת שופר אנו במעמד של הקשבה והפנמה, וכשאדם שומע קול שופר הוא שומע את קול הנשמה. שמיעה נשמתית פנימית.
לאור כל זאת, השאלה רק מתעצמת, אם כל עבודת היום מתרחשת בבית הכנסת – איך זה יקרה לנו, האימהות המטופלות בילדים קטנים? ודאי למי שלמדה באולפנה ובמדרשה, שם התרגלה לתפילות המרוממות.
ראשית, יש לדעת שחז"ל היו מאד רגישים לנשים ולמצבן, ומבחינה הלכתית אישה אינה חייבת בתפילה ובשמיעת שופר. אולם, במשך הדורות נשים קיבלו על עצמן שמיעת שופר, וגם זה - רק 30 קולות. ובכל זאת הלב רוצה יותר, רוצה להתרומם ולהרגיש.
איש ואישה, דומים בשמם וביעודם, כי שניהם צריכים לעבוד את ה'. אך כל אחד מגיע למטרה זו בדרך אחרת. דווקא בר"ה, היום בו נבראו אדם וחוה, מאד מתאים לעמוד ולדייק את יעודנו הנשי. לאישה יש שני שמות, שני יעודים: אישה וחוה - "אם כל חי". ר' יצחק עראמה (בעל העקידה) מסביר, כי בעצם נשים צריכות לעבוד את ה' כמו האיש, אך בהבדל אחד: שלאישה יש תפקיד נוסף של 'אם כל חי'. למשך תקופה של כ - 20-25 שנה מחיינו, שנות הפוריות, אנו עובדות את ה' בגידול ילדינו. עיקר עבודת ה' היא עבודת המידות. מה גדולה ונאצלה העבודה המידותית של האם. כמה ענוה, סבלנות וביטול עצמי צריך על מנת לגדל ילדים בשמחה.
למדנו לעיל, כי המילה חיים מבטאת את מהותו של החג. כמה חיים יש בתפקיד "אם כל חי". המהר"ל (בספרו חידושי אגדות) מבאר, כי גידול ילדים הוא הדבר הכי שייך לחיים: "האדם שהוא עוסק בפריה ורביה הוא חי, כי הוא דבק במקור שאינו פוסק...".
אמא יקרה, בר"ה את בשיא החיים, במקור החיים. ילדייך זקוקים לך, כי את הנשמה היחידה אשר מחיה אותם.
זאת ועוד: על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" מסביר הרב קוק ב"מוסר אביך", שבכל עשייה - שם ה' נמצא. הקב"ה נמצא בזמן לימוד תורה, בזמן תפילה וכן בזמן גמילות חסדים שעוזר לחברו. אין גמ"ח יותר גדולה מאשר זאת שאשה גומלת לבני ביתה. אשה נוטה לחשוב, שכל הטוב נמצא בבית הכנסת והיא מחמיצה אותו, אך הקב"ה נמצא בילדים שלך. רק את יכולה וצריכה לגלות אותו שם. את מזינה את ילדייך פיזית ונפשית. בזכותך הם יהיו רגועים ויחוו ראש השנה מרומם, יום של המלכת ה'. זהו פן מאד ייחודי בעבודת ה' של האישה: להעביר לילדים את החוויה של המלכת ה' בעולם. להזין את הנשמות שהופקדו בידייך, להתמלא בענווה מול מה שיש לי בבית. כאן, בבית, ה' נמצא. כאן הוא שם אותי וכאן הוא רוצה שאהיה ולכן דווקא כאן אפגוש אותו.
אחרי שעסקנו במהות, ננסה לתת עצות מעשיות;
בכתיבת שורות אלו עדיין לא ברור מה יהיה המתווה. האם יפתחו את בתי הכנסת והאם תהיה בכלל אפשרות לנשים להגיע לתפילה. בר"ה ללא קורונה אפשר למצוא פתרונות חלקיים כגון שהבעל יתפלל ותיקין. ביחס לפתרונות הללו, כל אחת תעשה מה שמתאים לה ולמשפחתה. אך העיקרון הוא אחד, בר"ה עלינו לחפש את המיקוד של עבודת ה' שלי, בלי פיזור הנפש.
א. להתכונן, להכין את עצמי לקראת ר"ה. הן מבחינה רעיונית והן מבחינה מעשית. להשתדל ללמוד מעט ולהכין את עצמי מבחינה רוחנית. בנוסף, להכין את עצמי למהלך החג. לעשות עם עצמי תיאום ציפיות. כשם שאנו יושבות ועורכות תכנון לסעודות החג, רשימת קניות וכדומה. חשוב להקדיש זמן למחשבה על איך אני רוצה שייראה ר"ה שלי ושל ילדי. מה יהיה הזמן שלי לתפילות, כיצד ליצור בבית אווירה חגיגית ושמחה, איך להעצים אצל הילדים את החוויה של החג. לחשוב על תפילה משותפת, שירים, סיפורים ועוד.
ב. זמן איכות. לאשה יש נטיה לרוחניות ולכן מספיק לה גרעין קטן שאותו היא מפתחת והוא מחייה אותה. "האישה היא מתפתחת מתוכיותה" (הרב קוק, שמונה קבצים). כשם שבאופן פיזיולוגי האשה מקבלת זרע ובתוכה הוא מתפתח, כך גם מבחינה רוחנית: אשה מתפללת תפילה קצרה, או שומעת שיעור אחד וזה מחיה אותה כל השבוע. נקודות הזמן שבהן אני מתפללת או שומעת קול שופר, גם אם הן קצרות, חשוב שהן תהינה משמעותיות. לדוגמה, אפשר להשתדל לשמוע תקיעת שופר בלי ילדים. להתכוונן בזמן הזה, להיות שם במאת האחוזים.
יהי רצון שנזכה השנה להמליך את ה' עלינו. שיתקיים בנו "תמלוך על כל העולם בכבודך" ויתבטלו בלבולי הדעות וכל הנגיפים מעלינו.
ונסיים במילים הקדושות של רבי אליהו לופיאן זצ"ל :
'יש לי בקבלה שנשים שנמצאות בבית בימים נוראים ומטפלות בילדים הן אינם זקוקות לכל התפילות ולכל האוירה שיש בבית הכנסת בשביל שהתפילות שלהן יעלו למעלה.
להן יש צינור ישיר למעלה עד לכסא הכבוד ובכמה מילים שיש להן אפשרות לומר ולהתפלל הן מתקרבות לכסא הכבוד עם כל הציבור שעומד שעות ארוכות ומכתיר ומבקש ומתחנן'.