התמודדות עם מסכים בתקופת קורונה / הרבנית זיוה מאיר
התמודדות עם מסכים הייתה קיימת גם לפני הקורונה, אך כעת נראה כי נפרצו הסכרים. משפחות רבות, אשר בעבר לא הכניסו לביתם שימוש באינטרנט, הכניסו עכשיו, והרבה משפחות שהיה בביתם מסך גם קודם לכן, הגדילו את שעות הצפייה. באופן כללי שעות הצפייה גדלו והתרחבו מאוד, וההתמודדות עם כל הסוגייה הזו התרחבה שבעתיים.
בתקופת הקורונה אנחנו מקפידים על שמירת הגוף מהמחלה, אך עלינו לתת את הדעת גם על שמירת הנפש...
לפני שנדבר על הסכנות ועל החסרונות של האינטרנט, כמה מילים על היתרונות הקיימים באמצעים הדיגיטליים: יש ריבוי לימוד תורה בזכות האינטרנט, רבים חזרו בתשובה הודות לנגישות הגדולה של דברי התורה, וכמובן, הכלי מוסיף לחיינו נוחות, יעילות וזמינות.
יש מתנות באינטרנט, אבל... וה"אבל" הוא גדול:
הבעיה הראשונה – התכנים עלולים להיות בעייתיים.
הבעיה השנייה – קיימת אפשרות להתמכר למסך, גם אם התכנים טובים. ההתמכרות היא גם לוואטסאפ – לריגוש שבכל רגע נכנסת הודעה חדשה ושמא נחמיצנה.
ברוב המשפחות ההורים נעים בין שני קצוות: האחד הוא "מלחמה" נגד האינטרנט ("אני אכבה לכם"), והשני הוא הרמת ידיים או ייאוש ("יאללה שיראו").
אנחנו רוצים התנהלות מאוזנת. לא להיות במלחמה מחד גיסא, ומאידך גיסא לא להניף דגל לבן.
כמו בכל תחום, בראש ובראשונה על ההורים לגבש דעה ולהחליט מה הם רוצים ולאן הם משתייכים בדיון הזה.
הבסיס, שהוא חובה בכל בית ולכל דרך התמודדות שנבחר, הוא – להתקין סינון. אפילו סינון אלמנטרי כלשהו! אינטרנט ללא סינון בבית הוא כמו לאכול בלי תעודת כשרות כלשהי.
ועל גבי זה לראות כמה רוצים, איך רוצים ומה מרשים.
לפעמים ההורים בעצמם מבולבלים כי הפיתוי גדול: הילדים יושבים ליד המסך, הבית נשאר נקי ומסודר, הילדים לא רעבים. כלפי חוץ מצב אידיאלי, אך צריך לדעת שיש לזה מחיר גבוה מאוד.
לאחר שאנחנו ההורים גיבשנו החלטה, השלב הבא הוא לראות איך מגיעים לזה בשיתוף פעולה עם הילדים. אי אפשר להנחית את ההחלטה שלנו על הילדים, זו טעות וזה לא יצליח. יש ליצור שיח עם הילד, לא בשביל להנחית כללים אלא על מנת לגבש ביחד את המדיניות.
בשלב השיח יש לשים דגש על ההקשבה לילד – לשמוע מה נראה לו נכון וחשוב. חשוב להסביר לילדים שכמו שברחוב יש סכנות כמו פנייה של אדם זר, כך גם ברשת אורבות סכנות אמיתיות שיכולות ליצור פגיעה בנפש.
יש לגשת לילד מתוך אמון, כשהמסר אינו "אנחנו ההורים לא מרשים", אלא "אתם בעצמכם לא רוצים, זה לא טוב לכם". כמו שילד לא ירצה לחצות כביש במקום מסוכן ושחלילה מכונית תפגע בו. זו בחירה של הילד.
לסיכום: מילות המפתח הן שיתוף פעולה ואמון. לא להנחית, אלא ליצור כללים משותפים.
בבית שיש בו צפייה, בשלב האחרון חשובה מאוד המעורבות ההורית – לצפות עם הילדים, להגיב, להקשיב, להעיר הערות יחד.
ועוד דבר אחד אחרון – חשובה מאוד הקהילה:
במקום שכולם נוהגים בדרך אחת, אנחנו ההורים לא יכולים להיות הזויים ויוצאי דופן, לכן חשוב ליצור קהילה משותפת של הורים שקובעת את המינונים, מה כן ומה לא.
לכם, ההורים, נאמר שאכן,
זהו אתגר גדול של הדור שלנו, אבל אפשרי.
תדעו שאתם הורים משמעותיים!
תדעו שהקשר איתכם חשוב!
קשר עם אימא ואבא חשוב הרבה יותר מהמסך, וזה מה שבסופו של דבר הילדים יחוו ויזכרו. זה מה שימלא אותם, ואז הם לא יהיו זקוקים לבור הבלתי נגמר הזה של ההתמכרות למסך.