הרב אליקים לבנון - למנף את הלבד והסגר לתיקון פנימי עמוק בתוכנו
פעמיים הננו מוצאים בתורה מצב של התבודדות.
הראשונה, בתיבת נח: וישאר אך נח. רק הוא וכל מי שנכנס לתיבה, היו סגורים חודשים ארוכים.
השניה: וייותר יעקב לבדו.
הרמח"ל כותב שההסתגרות בתיבה, צמצום החיים, היתה בסיס לתיקון ההשחתה שקדמה לתיבה.
אח"כ, יצאו נח וכל דרי התיבה לעולם נקי יותר וטוב יותר.
יעקב כשהוא לבדו, מעמיק את כוחותיו העצמיים, כדי ללחום ולנצח את שרו של עשיו.
אף אנו, נשב בשמחה, לבדנו, בסוכה, וננצל את ההסתגרות והלבדיות לתיקון פנימי עמוק בתוכנו.
נרגיש שהקב"ה מושיב אותנו לבד, כדי לבנות עולם חדש!
נזכור שעם ישראל הוא "עם לבדד ישכון", ובקרוב נראה בישועתו של הקב"ה, ובישועתנו!
הרבנית אסתר לבנון - לחוות אהבה עמוקה יותראי - היכולת להפגש פיזית עם יקירינו, מעניקה לנו ומלמדת אותנו אהבה עמוקה יותר, ופנימית יותר.
כמו איש ואשה שיש ביניהם תקופות של ריחוק פיזי, אבל דווקא הריחוק מעמיק מאד את הקירבה ביניהם.
כל מי שהיה בחתונת קורונה, הרגיש בקסם. אין מאות אורחים. יש דיוק. כל אורח רוקד בשביל מאות. והסוכה הרי היא חופה,
ופתאום הבנתי שמה שהקב''ה דורש מהחופות שלנו הוא דורש גם משלו. ובשקט הזה יכסה החתן את הינומת הכלה,
מסוכות השכנים תעלה מנגינה, ופתאום יהיה פנאי לכל האושפיזין.
היועצת אסתי ארנד - תרגיל קצר שיעזור לנו לצמוח ולשמוח
מאתגר לשמוח כשיש ריחוק מהמשפחה
בעיקר בזמן שמחתנו!
בואו נעשה תרגיל קצר:
נתבונן סביבנו על השכנים, חברים או קרובי משפחה.
נתמקד באלה שבאופן קבוע יושבים בדד בביתם:
יש להניח שהרשימה לא תהיה קצרה.
נבחר מתוך הרשימה את מי שנוכל לשמח
בשיחה טלפונית / הודעת ווטסאפ
מכתב, ציור או חיוך, משהו טעים לחג,
או בהתעניינות יצירתית אחרת.
מכאן יכולות לצמוח 2 טובות:
1. הדאגה לזולת והנתינה לאחר, הן מתכון משובח לשמחה פנימית.
2. התבוננות באנשים בודדים תזכיר לנו שמצבנו שפר עלינו ואנחנו לא לגמרי לבד...
המבט המתחשב והעשיה בפועל יעזרו לנו לצמוח ולשמוח.
הפסיכולוגית מלכה וגנר - בגרעין טמון הכל
"דברים גדולים באים בחבילות קטנות" אומר הפתגם הידוע.
ואכן כך. השנה נחגוג את "זמן שמחתנו" בקומפקטי, בקטן,
בזה שאפשר בקלות לפספס אם לא מכירים בערך הפוטנציאל
הגלום בו.
שוב נחווה את שמחת החג בקרב ה"משפחה הגרעינית". ואיתה בלבד.
שם בגרעין, טמון הכל. היופי, הטעם, הערך התזונתי. מי שמבין שהגרעין
הוא הכל, יחפש בדבקות את הדברים הגדולים הטמונים בו.
זוהי הזדמנות לעבור מהבומבסטי והרועש לקומפקטי והשקט.
לפגוש מקרוב וללא מחיצות את הבעל, לפגוש את הילדים, בפרטים הקטנים,
הפשוטים לכאורה אך המשמעותיים באמת.
ואולי שם נפגוש סוף סוף גם את עצמנו.
ואת האלוקי שבקרבנו.
הרב עמוס ומלכי נתנאל- לתלות תמונות של הילדים בסוכה
גם אנחנו נשב השנה בסוכה בהרכב מצומצם ביותר. הילדים לא יבואו.
חשבנו, שהרי בכל יום מימי החג אנו מזמינים אושפיזין.
אז יחד עם אברהם אבינו הייתי מזמינה את אחד הילדים / הזוגות / הנכדים לבוא איתו.
וכך הלאה, בכל יום אושפיזין אחר עם ילד אחר.
וגם אפשר לתלות תמונות של הילדים בסוכה.
וכבר אמר ר' נחמן: כאשר אדם יכול להיות לבד, אזי הוא גם יכול להיות ביחד. (ליקוטי הלכות)
חשבו על מישהו, יחיד, או משפחה, שנמצא בימים אלו בקושי, אולי אף יותר ממני...
גם הקרובים ממש וגם מעגלים יותר רחבים, נזכור גם את הרווקים.
התקשרו וספרו לו/לה, כמה הייתם רוצים להזמין, להפגש, להיות ביחד, לחבק, להנות זה מתבשיליו של זה...
אל תחסכו במילים, כי לזה נועד הדיבור, לחבר, גם ממרחקים.
בואו נשכח מהציניות, מהפאדיחה, ניתן דרור לדיבור ונזכיר כמה אנחנו אוהבים, מעריכים ומאמינים. נפתח את הלב.
אז בערב החג הזה, תהיה באוויר ארצנו, תנועה מטהרת ומרפאת של אהבה וקשר ושל חיבור לבבות, תנועה שאדוותיה בוודאי יגיעו עד כסא הכבוד.
הרבנית גאולה ניסים - ראש מכון אורה לבנות, מטפלת בcbt
בתקופת הקורונה חדרי הכושר סגורים, אך באפשרותנו לפתח שרירים אחרים. אחד מהם הוא שריר "הקבלה".
כמה אנרגיות פנימיות אנחנו מבזבזים על דברים שאינם באמת בשליטתנו ואיננו יכולים לשנותם?
נראה לי שאצל רובנו התשובה היא "המון"-
המון רגשות שליליים המתלווים לתחושת חוסר האונים, חוסר השליטה והאכזבה והתסכול הנובעים מהם.
אני מצאתי שזה שריר. כן כן. שריר. שאפשר להתאמן בו. אני קוראת לו שריר ה"קבלה".
אני מנסה להתווכח פחות עם מה שאין לי יכולת לשנות.
כשמחשבות "מבאסות" תוקפות אותי, אני שואלת את עצמי: האם זה נתון שאני יכולה לשנותו?
במידה ולא, אני מזכירה לעצמי, שתמיד ביכולתי להשפיע על הדרך בה אגיב לדבר.
וכך אני מנסה לחשוב: מה הדרך היעילה ביותר ש"תרים" אותי ואת מי שסביבי.
באופן מפתיע מפעם לפעם התרגיל החשיבתי הזה נעשה קל יותר ויותר. אנרגיות מתפנות למחשבות,
רגשות ומעשים שבשליטתי.