"כדלים וכרשים דפקנו דלתיך"

בעוד יומיים יחול ראש השנה.
בימים כתיקונם ראש השנה מהווה עבורנו שם קוד 
לאורחים, התכנסות משפחתית רחבה, 
מתנות, בגדים חדשים, תבשילים מיוחדים
ותפילות... תפילות מרוממות, ארוכות,
מרגשות ורבות משתתפים.

ואילו השנה, המצב שונה.
רבים מאיתנו חווים קושי ומצוקה, בידוד, הנחיות של ריחוק חברתי,
ותוכניות שמשתנות ומתבטלות מידי יום ומידי שעה.
התחושה הראשונית היא: איך נגיע ככה לראש השנה?

ר' צדוק הכהן מלובלין אומר:
שההגעה הנכונה לראש השנה היא בבחינת: 
"לב-נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (תהלים).
איננו מבקשים מצבים של צרה, 
אולם בכוחם של מצבי קושי ומצוקה, להביא אותנו נכון יותר לראש השנה.
דווקא כשאנחנו מיוזעים, מבואסים וקצת דאוגים, אנו זוכים להרגיש את דברי התפילה:

"כדלים וכרשים דפקנו דלתיך".

דלים - כשאנו מגיעים לראש השנה כמו שאנחנו בלי הרבה תפאורה,
בפשטות, מתוך הכרת החיסרון שבנו. בבחינת "זה מה יש",
כי אני לא המלך אלא הבן או הבת שלו. 
ודלות זו בכוחה לזקק מתוכנו התרוממות נפש מיוחדת בתפילה.

ורשים - במצב של חוסר. 
בספר דברים נאמר: "ארץ אשר... עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית השנה" (שם יא)
המילה ראשית נכתבה שם חסרה, ללא א'.
ומסבירים: ארץ שהיא רשה (עניה) בתחילתה (של השנה) ועשירה בסופה (של השנה).
יהי רצון, שבזכות התפילות של ראש השנה, נזכה במהרה להרגיש מלאים ועשירים מכל הבחינות.